אסתר רזיאל נאור

מרדכי אברהם רזיאל (רוזנסון) ואשתו בלומה, שניהם מבתי רבנים ולמדנים, התגוררו בעיירה סמורגון שבפלך וילנה (ליטא). ב-11 בנובמבר 1910 נולד בנם הבכור דוד, ושנה לאחר מכן נולדה הבת אסתר. שפת הדיבור בבית היתה עברית וההורים סירבו בתוקף לדבר בשפת היידיש שהיתה נהוגה אז באירופה המזרחית. בשנת 1914 עלתה המשפחה ארצה, והאב שימש מורה בבית-ספר יסודי בתל-אביב (הוא לימד תנ"ך, תלמוד ועברית). בזמן מלחמת-העולם הראשונה גורשה משפחת רזיאל על-ידי התורכים למצרים, יחד עם אלפי יהודים שהחזיקו באזרחות זרה. ממצרים נדדה משפחת רזיאל לרוסיה, ובשנת 1923 חזרה לארץ-ישראל. האווירה בבית רזיאל היתה דתית-לאומית, וההורים העדיפו את הזרם הרביזיוניסטי על-פני הזרם של הציונות הדתית, שהיתה מתונה לטעמם.

אסתר למדה בסמינר למורים בתל-אביב, ולאחר שסיימה את לימודיה עברה לירושלים, שם לימדה בבית-ספר בשכונת תלפיות. לא חלף זמן רב ואסתר הצטרפה לאצ"ל, לא במעט בזכות אחיה דוד שהיה כבר פעיל בארגון.
צורפתי לפלוגה של בנות ועסקנו באימונים. בלילות היינו נפגשות באחת הכיתות בבית-הספר "למל". הכניסה למקום הורשתה רק לאלה שהשתמשו בסיסמה. בחדר, שחלונותיו היו מואפלים, דלק נר אחד בלבד ולאורו למדנו את תורת האקדחים. לפעולות היינו מופיעות בתלבושת ספורט מיוחדת ובנעלי ספורט. בשבתות עסקנו בתרגילי סדר על מגרש "מכבי" בירושלים. 6

כדי לחסוך בהוצאות, גרה אסתר אותה שנה עם דוד אחיה בחדר אחד (היום מעורר סיפור זה הרמת גבה, אך באותם זמנים של מחסור בכסף, היה זה מקובל). הוא למד באוניברסיטה, והיא עסקה בהוראה, בבית-ספר יסודי. החדר שימש גם מקום מפגש לפעילי האצ"ל וכן כמחסן נשק לעת מצוא. במקביל לפעילותה באצ"ל הדריכה אסתר גם בבית"ר. היא הקפידה מאוד שלא לנהל תעמולה בבית-הספר בו לימדה, אולם די היה בהופעה אחת שלה עם סיכת בית"ר בבִגדה כדי שיפטרוה מן העבודה. כתוצאה מן הפיטורים חזרה אסתר לתל-אביב ושם צורפה, בשנת 1934, לקורס "סְגנים" בפיקודו של אהרון חייכמן ("דב"). הקורס נמשך כשנה ובמהלכו יצאו החניכים לאימונים מרוכזים במחנה ליד חדרה וכן למטווח ברובים במשק קלמניה שליד כפר-סבא.
בשנת 1936 פרצו כידוע פרעות בארץ, שנמשכו למעלה משלוש שנים.

כאמור, קראו המוסדות הלאומיים להבלגה, אולם באצ"ל גברו קולות התגובה הצבאית נגד הערבים. בין יתר ההכנות שנעשו לקראת פעולות התגובה, נשלחה אסתר לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב כדי להשתלם בקורס לעזרה ראשונה. את הקורס ניהל חבר הארגון ד"ר יוסף פעמוני שהיה בקטריולוג במקצועו ובעל השכלה רפואית. לאחר גמר ההשתלמות החלה אסתר ללמד בנות בארגון את מקצוע העזרה הראשונה.
הפעולה הראשונה בה לקחה אסתר חלק באה בתגובה לזריקת רימון מתוך רכבת, שעשתה דרכה ליפו, אל רחוב הרצל בתל-אביב, שהמה אותה שעה מאדם. מן ההתפוצצות נהרג ילד קטן ומספר אנשים נפצעו. היה זה באוגוסט 1936, ובנימין זרעוני קיבל אישור לבצע פעולת תגמול. על הפעולה מספרת אסתר בעדותה:7
באותו יום קיבלתי קשר, כי עלַי להתייצב בשעה 5 לפנות בוקר בביתו של עזריאל בנצינברג וכי משם נצא לפעולה לשבירת ההבלגה.
כשהגעתי למקום מצאתי שם את מפקד הפעולה, בנימין זרעוני, סגנו עזריאל בנצינברג וכן את אריה בן-אליעזר שהיה נהג המונית, שבה העבירו את הכלים למקום הפעולה.
הכלים הוכנסו למכונית ואנו יצאנו לדרך. משהגענו לגשר שלוש (מתחתיו עוברת הרכבת העושה את דרכה מתל-אביב ליפו), הוכנסה המכונית לאחת החצרות והאנשים נכנסו לחצר אחרת, שגדרה גבל עם המסילה. משעברה הרכבת מתחת לגשר, המטרנו עליה מטר יריות ואף נזרקו מספר רימונים. לאחר מכן נאספו הכלים והוכנסו מתחת למושב המכונית ואני נסעתי להחזירם למקום האיחסון.
למותר להוסיף את הרגשתי אני. הייתי הבת היחידה שהשתתפה בפעולה, שכן נבחרתי מקרב פלוגה שמנתה 120 איש. כשחזרתי מהפעולה לבית-החולים, לעבודתי, ושמעתי את האנשים מדברים על המקרה, נתמלא לבי הרגשה נעימה. רבים דיברו בשבחה של הפעולה ובברכה הטמונה בה ובתוצאותיה.
אותו בוקר ניסה מוכר ירקות ערבי לחצות את מעבר פסי הרכבת. קהל זועם שהתאסף סביבו הִכה אותו מכות קשות. הערבי, שהיה כולו זב דם הובא לתחנה שבה שרתתי. איש מהעובדים, הן הרופאים והן האחיות, לא ניגשו לפצוע על-מנת לטפל בו. משראיתי זאת ניגשתי לפצוע והגשתי לו את הטיפול הדרוש לפי מיטב ידיעותיי, שרכשתי עד אז בקורס לעזרה ראשונה. לאחר מכן כינס הרופא הראשי את העובדים, ציין את התנהגותי שהיתה בסדר וגינה את שאר העובדים. לשאלת חבריי עניתי, שאויב פצוע הוא קודם כל אדם, ויש להתייחס אליו כאל אדם. אולם המיוחד בכל הפרשה הזאת היה שדווקא אדם שחזר זה עתה מפעולת תגמול נגד הערבים טיפל בפצוע, בה בשעה שאחרים נמנעו מלעשות זאת.

ככל שגברו פעולות התגמול של האצ"ל, במיוחד לאחר ה-14 בנובמבר 1937, התרחבו שורות הארגון וגדלה התמיכה בו. האצ"ל גדל והתעצם מבחינה כמותית ואיכותית. בצד התפתחות זו גדלו גם האמצעים הכספיים של הארגון אשר אפשרו לו להרחיב את משימותיו. בין שאר פעולות ההתרחבות יש לייחד מקום נכבד להקמת משדר שהפך להיות שופרו של האצ"ל.
את המשדר בנה המהנדס משה שלימק, מאוהדי המחתרת, ולידו עזר המפקד יהודה נאור. ה"תחנה" לא היתה אלא מכשיר פרימיטיבי הנתון במזוודה קטנה, נוחה לטלטול, שממנה השתלשל חוט ובקצהו - מיקרופון. את המכשיר, שכונה בחיבה "הקאטארינקה" (כינוי ביידיש למכונית ישנה נושנה), ניתן היה להפעיל על-ידי חיבורו לרשת החשמל.8 התוכנית הראשונה שודרה ב-9 במרס 1939 מדירתו של בנימין גורביץ בקריית אריה, והקריינית הראשונה היתה אסתר רזיאל. על חוויותיה היא מספרת בעדותה:9
הוטל עלי לבצע את תפקידי ללא כל הכשרה מוקדמת, ורק הניסיון והזמן היו מורַי. מוצפת התרגשות בל תתואר אחזתי בידי את קופסת המתכת, אותה קופסה שבאמצעותה הועבר דבר הארגון לאוזני העם. הפתיחה כללה את הפיסקה החוזרת: "קול ציון הלוחמת! קול ציון המשתחררת! כאן תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל!"
בסיום השידור היה כתוב השיר "חיילים אלמונים". ההוראה היתה לקרוא אותו מן הכתב, אולם בשל ההתרגשות הרבה שאחזה בי, שרתי אותו. למחרת נודע לי כי רבים מחברי הארגון הכירו את קולי בשעת השירה ונאסר עלי לחזור שנית על מעשה זה.
היה קושי רב באיחסון המשדר ובהשגת מקומות שידור. היינו נודדים ממקום למקום. שידרנו מדירות פרטיות, ממחסנים, ממשרדים וממרתפים, והדבר היה כרוך בסיכון רב.

לפני השידורים הופצו כרוזים שקראו לקהל להאזין להם. הם כללו הודעה על זמן השידור, על התאריך ועל אורך גל התחנה. לאחר השידור היה תוכנו מתפרסם בכרוזים שהודבקו על קירות הבתים. השידורים נערכו פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, וכדי למנוע מן המשטרה לאתר את מקום השידור, היו השידורים קצרים, כעשר דקות, ונערכו בכל פעם ממקום אחר. השידורים כללו בדרך כלל סקירות אקטואליות וכן הודעות מטעם המפקדה על פעולות הארגון. את החומר כתבו דוד רזיאל וכן ד"ר ייבין, שתרם הרבה למערכת ההסברה.
עד הפילוג של אברהם שטרן ביולי 1940 (ראה להלן), היתה אסתר רזיאל הקריינית היחידה. לאחר מכן הצטרף אליה משה שטיין כקריין וכעוזר ליהודה נאור, שהיה אחראי לשידורים עד למעצרו.
לאחר הפילוג שימשה אסתר כמפקדת פלוגת הבנות בסניף תל-אביב וכמדריכה בקורסים ל"סְגנים" (מפקדי כיתות). היא היתה גם חברה במפקדה שהרכיב יעקב מרידור לאחר נפילתו של דוד בעיראק (ראה להלן).
אסתר רזיאל נשארה קשורה לשידורים עד מעצרה ב-2 במרס 1944. באותו יום נתבקשה להשאיר את המשדר בביתה ללילה אחד בלבד. אולם דווקא באותו לילה הוקף הבית בשוטרים, ובחיפוש שנערך נמצא המשדר. אסתר הובאה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, בעוד בעלה, יהודה נאור, נלקח לבית-הסוהר בעכו ולאחר מכן למחנה המעצר בלטרון. מאוחר יותר נשלח למחנה המעצר באפריקה, שם שהה ארבע שנים ושוחרר רק עם הקמתה של מדינת ישראל.
אסתר השאירה בבית הוריה שני ילדים קטנים: דוד בן השלוש ואריה בן השנה וחצי. כאשר הוריה הזקנים באו לבקרה, ביקשה מהם אסתר לא להביא את הילדים לביקור. היא חששה מפני הרושם הקשה שעלול הביקור להשאיר על הילדים. כיצד תוכל להסביר להם את הימצאותה בבית-הסוהר, בעוד אבא מוחזק במחנה המעצר בלטרון.
אסתר היתה בהריון כאשר הוכנסה לבית-הסוהר בבית-לחם. לאחר שבעה חודשי מעצר, כאשר התקדם הריונה, שוחררה אסתר ב-18 באוגוסט 1944 (ערב ראש השנה), וכעבור זמן קצר ילדה בת ושמה אפרת (היא בית-לחם). על אסתר הוטל מאסר בית, היה עליה להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום ולהישאר בביתה משקיעת החמה ועד זריחתה. היא נלקחה לחקירה מפעם לפעם, ולאחר ההתקפה על מלון המלך דוד (ב-22 ביולי 1946) נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר בלטרון ב', שם שהתה מספר שבועות. לאחר ששוחררה המשיכה המשטרה בשמירה קפדנית עליה, ולכן נמנע ממנה להמשיך בפעילות מחתרתית.

לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, חזרה אסתר לפעילות בתחנת השידור של האצ"ל. באותו זמן הורחבה פעולת התחנה והוחל בסדרת שידורים מיוחדים לנוער שנקראו "קול ציון הלוחמת לנוער". בשיתוף עם שולמית כצנלסון ערכה אסתר תוכניות מגוונות שהיו ערוכות בצורת תסכיתים ולעיתים אף בליווי מקהלה ורקע מוסיקלי (תקליטים).
לאחר קום מדינת ישראל, הצטרפה אסתר רזיאל נאור ל"תנועת החרות" ושרתה מטעמה כחברת כנסת החל מהכנסת הראשונה ועד השביעית.

לוחמת נוספת שלקחה חלק פעיל בפעולות התגובה של הארגון היתה בת-ציון קרמין.